מה עושים בזמן התקף חרדה? מדריך למשפחה

לחיות לצד אדם המתמודד עם פוסט-טראומה זה אומר לעיתים להיות "בכוננות מתמדת". אחד הרגעים המאתגרים ביותר הוא התקף החרדה. מה קורה לו בזמן התקף? איך תוכלו לסייע לו ? ולמה חשוב שגם אתם תתמודדו עם הקושי הרגשי שעולה אצלכם?

בזמן התקף חרדה או "פלאשבק", המוח הקדום (האחראי על הישרדות) מזהה סכנה קיומית, גם אם הסביבה בטוחה לחלוטין. באותן שניות, הגוף מוצף באדרנלין: הדופק מזנק, הנשימה הופכת שטחית והאדם חווה תחושה ממשית של מוות קרוב או אובדן שליטה. הוא לא "מגזים", עבור המערכת שלו, זה קורה עכשיו שוב.

עזרה ראשונה: שלבי הליווי בזמן התקף

1. שמרו על העוגן שלכם (הוויסות העצמי)

לפני שאתם ניגשים לעזור, קחו נשימה עמוקה בעצמכם. היכולת שלכם להישאר רגועים, לדבר בקול נמוך ושקט ולשדר ביטחון היא הכלי הטיפולי החזק ביותר. אם אתם תיכנסו לפאניקה, מערכת העצבים של יקירכם תזהה זאת ותתחפר עמוק יותר בחרדה.

2. צרו מרחב בטוח

אל תתנפלו בחיבוק (אלא אם ידוע לכם מפורשות שזה עוזר לו). בטראומה, מגע לא צפוי עלול להבהיל. שאלו: "אני יכול להתקרב?" או פשוט עמדו במרחק בטוח. הפחיתו גירויים מסביבתו, עד כמה שניתן. אם יש מוזיקה חזקה, אורות מנצנצים או קהל, נסו להחשיך את החדר או ללוות את האדם לפינה שקטה.

3. טכניקות קרקוע 

המטרה היא להוציא את הקשב מהסערה הפנימית אל העולם החיצוני.

  • טכניקת 5-4-3-2-1: בקשו ממנו לומר בקול: 5 דברים שהוא רואה סביבו, 4 דברים שהוא יכול לגעת בהם, 3 קולות שהוא שומע, 2 ריחות שהוא מריח ודבר אחד שהוא טועם.
  • מגע של קור: בקשו ממנו לשטוף פנים במים קרים מאוד או להחזיק קוביית קרח ביד. הקור העז "מכריח" את המוח להתמקד בתחושה הפיזית העכשווית ומפסיק את הלופ המחשבתי.
  • נשימה משותפת: אל תגידו "תנשום!". במקום זאת, תנשמו אתם בצורה קולנית ואיטית לידם, ובקשו מהם לנסות להיצמד לקצב שלכם.

 

מה לא לעשות בזמן התקף חרדה?

  • אל תגידו "תרגע/י": זה משפט שרק מגביר את התסכול. הם היו רוצים להירגע, הם פשוט לא מסוגלים באותו רגע.
  • אל תנסו לפתור את הבעיה: זה לא הזמן ללוגיקה או לניתוח האירוע. העיבוד יגיע רק כשהגוף יחזור למצב של רגיעה.
  • אל תיקחו את זה אישית: בזמן התקף, האדם עשוי להיות עצבני, מנותק או אפילו תוקפני מילולית. זכרו שזו הטראומה שמדברת, לא האדם שאתם אוהבים.

 

השפעת "הגל השני": ההשפעה על המשפחה

חשוב להכיר במושג שנקרא "טראומה משנית". לחיות לצד פוסט-טראומתי דורש משאבים נפשיים אדירים. בני משפחה רבים חווים בעצמם עייפות, חרדה או תחושת "הליכה על ביצים". הנה 2 פעולות שיעזרו לכם להתמודד:

1. הציבו גבולות: מותר לכם להגיד "אני זקוק להפסקה עכשיו כדי שאוכל להמשיך לתמוך".
2. אל תשארו לבד: חפשו קבוצות תמיכה לבני משפחה. שיתוף עם אנשים שנמצאים באותה סירה יכול להפחית את תחושת הבידוד וגם לתת לכם כלים להתמודדות טובה יותר.

שורה תחתונה: להיות המגדלור בערפל. התקף חרדה הוא זמני. הוא תמיד עובר. התפקיד שלכם הוא לא "לתקן" את האדם, אלא פשוט להיות שם, יציבים, נושמים ומזכירים לו שהוא נמצא במקום בטוח והוא לא לבד.

עוד על התמודדות ומשפחה


שאלות נפוצות ותשובות

איך אפשר לדעת אם התסמינים שאני חווה הם אכן פוסט טראומה (PTSD)?

אבחון פוסט טראומה מתבסס על ארבע קבוצות סימפטומים מרכזיות: חדירתיות (כמו פלשבקים), הימנעות, שינויים במצב הרוח ועוררות יתר. מחקרים עדכניים (כמו מדד ה-PCL-5 של ד"ר ווטרס) מראים שדיווח עצמי על 12 התסמינים המרכזיים הוא מנבא מדויק ב-90% לקיומה של הפציעה. אם אתם חווים דריכות קבועה, סיוטים או ניתוק רגשי, מומלץ לעבור הערכה מקצועית.

בהחלט. לפי מחקריו של פרופ' ואן דר קולק ("הגוף זוכר"), פוסט טראומה משנה פיזית את המערכת ההורמונלית והחיסונית. הגוף עלול "לצעוק" את הטראומה דרך תסמינים סומטיים כמו בעיות עיכול, כאבים כרוניים (פיברומיאלגיה) או דופק מהיר. התסמינים הם לא רק "בראש", אלא ביטוי פיזי של מערכת עצבים שתקועה במצב הישרדות.

כן, זהו תסמין שכיח שלעיתים קרובות מתפרש בטעות כדיכאון. בפוסט טראומה, המוח מנסה להגן על עצמו מפני הכאב על ידי "כיבוי" רגשות, מה שיוצר תחושה של "מוות פנימי" או פעולה כרובוט. הניתוק הזה, לצד אובדן זיכרון של חלקי האירוע, הוא מנגנון הגנה דיסוציאטיבי שמעיד על כך שהאירוע הטראומטי טרם עובד בצורה בריאה.